<h1>רבינו ירוחם ני"ח ח"ב</h1>
<h2>דף כו:</h2>
יש תעניות שמתענין הצבור לזכרון על צרות שעברו והם ד', א. ג' בתשרי שבו ביום נהרג גדליה בן אחיקם, אמרו כי בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול. ב. י' בטבת שבו סמך מלך בבל ידו על ירושלים. ג. י"ז בתמוז שארעו בו ה' דברים נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. ד. ט' באב ובו ארעו לאבותינו ה' דברים נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונ' ושניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. וכל אלו הד' צומות אמרו ז"ל יש שמד מתענין אין שמד רצו אין מתענין, ומ"מ אם הסכימו הצבור להתענות, האוכל ושותה בהן כפירש מדרכי צבור ואינו רואה בנחמת צבור כמו שכתבתי בח"א [תענית י"א ע"א]. ובכלן אוכלים ושותים בלילה בכניסתו ומותרין במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאר הדברי' האסורי' בתענית צבור, זולתי בט' באב שהרי הוא כתענית צבור ליאסר בכל אלו הדברים כמו שכתבתי [תענית י"א ע"ב] דאין תענית צבור בבבל, פי' ליאסר בכל הדברים הללו אלא ט' באב בלבד. כל זה פשוט.
<h2>דף כט:</h2>
משנכנס אב ממעטי' בשמחה וישראל שיש לו דין עם גוי אם הוא בחדש אב ישמט ממנו דריע מזליה דישראל בזה החדש כך פשוט.
שבת שחל ט' באב להיו' בתוכה כלומר השבוע אסור לספר ולכבס, ואפילו לכבס ולהניח עד לאחר ט' באב. ודוקא מתחלת השבוע עד התענית, וקודם השבוע מותר לספר ולכבס ואפילו אחר ר"ח, וכן אחר ט' באב ואפי' באותו שבוע מותר, ובה' מותרים מפני כבוד השבת. וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, כלומר של ראשונים קודם גלות בבל. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ והרי הן ככיבוס שלנו ומותר, ואעפ"כ אסור ללבשן בשבת כלומר בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה כך פשוט. וט' באב שחל להיות בשבת כתבו בירושלמי [ה"ו] שני שבתות מותרין שכיון שנדחה התענית עד יום הראשון לא הוי שבת שחל ט' באב להיות בתוכה.
ערב תשעה באב שחל להיות בשבת וכן תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו פירוש מותר לאכל בשר ולשתות יין אפילו בסעודה המפסי' בה ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה. ואינו מונע עצמו מכלום, כך פשוט בתוספות פירוש אין מונע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין צריך לנהוג דברים שבצנעא. והרמ"ה כתב בהלכות אבלות שלו כתב הרב רבי יצחק מוינא מורי דתשעה באב שחל להיות בשבת אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחרתו, אותו היום אסור בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר את מתו ברגל וכו' הכא נמי שבת זו הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. והרמ"ה חלק עליו ודחה ראייתו ולבסוף כתב נכון להחמיר כדברי מורי שאפילו היה הוא מקל ואני מחמיר היה לנו לפשוט כדבריו כ"ש שהוא מחמיר ואני מקל והדבר יצא מפי מורי וכל עדת ישר' יעשו אותו, כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה א' בשנה עכ"ל הרמ"ה.
ועוד מוכח ביבמות [מ"ג ע"ב] מר"ח ועד התענית מותר ליארס אבל אין עושין סעוד' אירוסין ואין נושאין כל עקר אפילו על מנת שלא לעשו' סעודת נישואין וכן כתב הרמ"ה והרמב"ן.
<h2>דף ל.</h2>
ט' באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כמו באבל. פירוש ט' באב יותר חמור מאבל ברחיצה דבט' באב אסור בין בחמין בין בצונן בין פניו ידיו ורגליו בין כל גופו כדאי' דאסור להושיט אצבעו במים בט' באב כמו בי"ה כך פשוט. ובנעילת הסנדל דוקא בעיר אבל בדרך מות' כמו שכתבתי בתעני' צבור [ח"א]. כתב אבי העזרי כי הישראלים הדרים בין הגוי' מותרי' בנעילת הסנדל וכשיבואו ברחוב שדרים הישראלים שאז אסור להם בנעילת הסנדל, וקולא גדולה היא.
ערב ט' באב שורה מטפחת במים ומוציאה והיא מתנגבת ומקנח בה פניו ידיו ורגליו בלילה, פירוש כדי להצטנן, ולמח' מעבירה על גבי עיניו, פירו' להעביר הלפלוף וחבלי שינה מהעינים כך פשוט. וכתבו התוספות שמותר ליטול ידיו כדרכו לתפלה, וכן כל היום אם עשה צרכיו שיצטרך ליטול ידיו כדי שיוכל לברך. ויזהר שלא ליטול כל היד אלא עד פרקי האצבעות להעביר הלכלוך. ובירושלמי [תענית פ"א ה"ו] כתב ומעביר ידיו על פניו כשרוחצן, ומעביר לפלוף העינים וכן כתב הריב"ג. והרמב"ם כתב שאסור בט' באב ובי"ה שום רחיצ' בידים ולפיכך אינו מברך ענ"י ולא המעביר שינה, וראשון נראה עקר. ובנתיב ז' בענין י"ה ח"ב תמצאנו כי דינם שוה.
ערב ט' באב לא יאכל בשר ולא ישתה יין ודוקא אחר חצות ובסעודה המפסיק בה אבל קודם חצות אפילו בסעודה המפסיק בה או אפילו אחר חצות בסעודה שאין מפסי' בה מותר. ואף על פי שאסור לאכל בשר ולשתות יין, אבל אוכל בשר מליח כשלמים לשני ימים ולילה אחד ושותה יין מגתו משלשה ימים שהוא תוסס. ויש אוכלים בערב ט' באב בין תנור לכירי' כמי שמתו מוטל לפניו כך פשוט. שני תבשילין שאסורים ערב ט' באב כתב רב האיי גאון כגון אורז ועדשים שהם שני מינים אבל מין א' אפילו בשני מיני תבשילין מותר. אבל הריב"ג כתב דכל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרום חכמים ואפילו ממין א' של קטנית או של ירק וכל שכן שני מינים. ובצרפת נהגו לאכל כמה מינים בתבשיל א' דכיון שמתבשל יחד מיקרי תבשיל אחד, ובאשכנז מחמירין. ויש אומרים ואם הוא דבר שנאכל כמו שהוא חי כגון חלב וגבינה ודג מליח יבש אינו נקרא שני תבשילין ואפי' שהאחד נאכל כמו שהוא חי והשני אינו נאכל אינו נקרא שני תבשילין. והראב"ד כתב דאפילו גבינה נקרא תבשיל דאין חלוק בין נאכל כמו שהוא חי בין אינו נאכל דכל שני תבשילין אסור, וכן נראה עקר. ויש מקומות שנהגו לאכל ביצים כמו בהברא' של אבלות ואין אוכלים דבר אחר בסעודה המפסיק בה. תענית שפוסק בו מלאכל מבעוד יום כתב גאון דאף על פי שפסק חוזר ואוכל. וכתב רי"ף ודוקא דלא קבליה עליה לתענית דאפילו גמר סעודתו והפסיק לא הוי קבלה וחוזר ואוכל ושותה אבל כי קבליה עליה לתענית אסור לו לאכל ולשתות. וכל זמן שמותר לאכל מות' לשתות מים וכל זמן שאסור לאכל אסור לשתות מים ע"כ. כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] דכיון שאכל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה דאסור לאכל בשר, שאסור מכאן ואילך לרחוץ ולסוך וכל שאר דיני האבלות אף על פי שמותר לאכל עדין כיון שקבל עליו קצת אבלו' שאסור לאכל בשר ולשתות יין. והראב"ד כתב שמותר לרחוץ כל זמן שלא הפסיק לאכל, ומשהפסיק לאכל כמו שאסור לאכול כך אסור לרחוץ עד כאן, וכן פירש הוא התוספתא [פ"ג הי"א]. ולפי מה שכתבתי דאפילו הפסיק שמותר לאכל כל זמן דלא קבליה עליה לתענית כמו כן מותר לרחוץ ולסוך. וכן כתב וכן ראיתי לרבותי נוהגין.
אבל הולך בליל ט' באב לבית הכנסת ולמחרתו עד שיגמרו הקינות. ובנתיב כ"ח בענין אבל כתבתיו בח"ב. אסור לקרות ולשנות בשום דבר ואפי' במה שאינו רגיל וקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלים בו כך פשוט. אין שאלת שלום לחברים בט' באב, ולהדיוט משיבין בשפה רפה כך פשוט בתוספ' [פ"ג הי"א] ובירושלמי [פ"א ה"ח]. להניח תפלין בט' באב נחלקו בו גדולים יש שפסקו שחייב בתפלי', וכן כתב גאון בתשובה. ויש אומרים שאין להניח בו תפילין כיום ראשון של אבל, וכן כתב הרי"ף והרמב"ם. ומקצת החכמים נהגו שלא להניח תפילין בו. ויש ארצות שנהגו שלא להתעטף בציצית מההיא דמדרש איכה דבצע אמרתו דבצע פרפורין דיליה, ומתעטפים בטלית קטן תחת בגדיהם, וראיתי לרבותי נוהגין כן. נהגו בכמה ארצות לכבות הנרות ליל תשע' באב ושלא להדליקן כי אם לקרות איכה וקינות, וזה ממדרש איכה רבתי. נהגו שלא לשחוט להכין סעודת מוצאי תשע' באב עד אחר חצות, וכן נראה מהתוספתא [פ"ג הי"א]. ויש מקום שנוהגים להגביה הסכין של שחיטה ושלא לשחוט הקצבים מראש חדש אב וכן כתב הרמב"ן. כשחל תשעה באב בא' בשבת שאינו יכול לומר הבדלה במוצאי שבת שכבר חל מבעוד יום, מבדיל במוצאי תשע' באב שהוא ליל שני. וכן שליח צבור מבדיל ליל שני בבית הכנסת, ואינו מברך בורא מאורי האש שכבר בירך במוצאי שבת, כך כתב בעל הלכות גדולות. והרמב"ם כתב שאין מבדיל כלל כיון שלא היה ראוי להבדיל בליל מוצאי שבת, כמו שכתבתי באבל [נכ"ח ח"א], שאם היה אונן במוצאי שבת ולא הבדיל, למחר אינו מבדיל אפילו אחר קבורת המת. ויש אומרים כי מבדיל במוצאי שבת ונותנו לתינוק, ולא אמרינן דילמא אתי למיסרך לכשיהיה גדול כדאמרינן ביום הכיפורים כשחל להיות בשבת, דלא דמי. ויש אומרים דדמי, ואין נותנו לטעום לתינוק אפילו בתשעה באב, הילכך אינו מבדיל במוצאי שבת, ולא יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה וכן עקר. וראיתי בכמה מקומות נוהגים כדברי בעל הלכות גדולות.
יחיד בתשעה באב אומר מעין המאורע, מאי מעין המאורע רחם יי' אלדינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים וכולי, ואומרה ברצה, פשוט בירושלמי [ברכות פ"ד ה"ג]. ונהגו העולם לאומרו בבונה ירושלים, וסמכינן אגמרא דידן [ע"ז ח' ע"א] שאם בא לומר מעין הברכה בסוף כל ברכה וברכה אומר. ותמה הרא"ש למה אומרים אותו דוקא במנחה, כל דב' שהו' מעין המאורע בכל התפלות היה לנו לאומרו, וכן עקר.
<h2>דף ל:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין שלא לעשו' אין עושין. ובכל מקום ת"ח בטלים, ולעולם יעשה אדם עצמו כת"ח. וכל העושה בו מלאכה אינו רואה בה סימן ברכה לעולם.
וכל האוכל ושותה בט' באב, או שאוכל בשר פירוש בסעודה המפסקת, יש לו עונש גדול ואינו רואה בנחמת ירושלים וכל המתאבל עליה רוא' בנחמתה כך פשוט בפסחים ובתעניות.
ועוד פשוט דבט' באב אינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש וכן כתבו התוספו'.
